<h1>הגהות שערי דורא סימן פ"ח</h1>
<h2>דף מג.</h2>
אמר רבי יצחק אמר ר' יוחנן מרה שניקבה וכבד סותמתה כשירה. כתב רש"י (לא מצינו זה ברש"י שלנו רק בהגה"מ פ"ו משחיטה ס"ק כ', כתב בשם רש"י) א)היכא דלא משתכחא מרה כלל כשירה. והיכא דאישתכח שתי מרות כשירה, ואי לא אשתכח מרה כלל כשירה, משום דלאו אבר הוא (במ"ס אין זה) (רק שלא ניקב) אבל ניקבה שלא כנגד הכבד אז הבהמה טריפה, וכנגד הכבד כשרה כר' יצחק אמר ר' יוחנן ב)ויש מחמירין כשאין שם מרה אז לוחכין הכבד אחר הצלייה אם יש בה טעם מרה כשירה דאז נכנסה המרה בכבד. ואם לאו טריפה. ואין אנו נוהגין כן (אלא מתירין אף שלא טעמו טעם מר מחז"ב בשם כנה"ג) גם יש מחמירין כשיש שם שתי מרות אז נוקבין אחת מהן (ס"א אם זב הכל לחוץ) (אם שופכין זה לזה) אחת היא וכשירה ומדמינן להו לתרתי בועי דסמיכי אהדדי. ג)אמנם אין אנו נוהגין כן וכ"כ האלפס ששתי מרות מותר וגם כי לא נמצא מרה כלל כשירה וז"ל כי אשתכחי תרתי מרירותא אית מדרבנן מחמירין ואית מדרבנן מקילין ואנן לקולא עבדינן. וכן אי לא אשתכח מרה כלל כשירה דלאו אבר הוא. דמרה אינה מעלה ואינה מוריד. אך כשניקבה שלא כנגד הכבד טרפה עכ"ל. ופי' ראבי"ה אע"ג דניקבה המרה טרפה נחסרה כשירה. דאין אומרים בטריפות זו דומה לזו. [שערי דורא הלכ' טריפות סימן פ"ח]. א)0יש מיני עופות שאין להם מרה. כגון תורים ובני יונה ואין לאוסרן כיון שכל המין הוא כך. ומ"מ אין ללמוד מהם להכשיר מינים אחרים שאין להם מרה ואין ללמוד מין משאינו מינו י"ד סי' מ"ב. ואילים דאין להם מרה לא חשיב כניטל דכולהו הכי הם גליון ריש פא"ט. היכא דלא אשתכח מרה. פ"א בא מעשה לידי שנטלה המרה. ואמרתי לקרוע הכבד ש"ו ולטוות פי' ולצלותה כמ"ש בה"ג שאם יטעום בלשונו טעם מרה, הרי נבלעת בכבד וכשירה מפני שאחז"ל הכבד כועס המרה זורקת בו טיפה, וטעמוה ולא הרגישו במרירותה כלל. ושוב אמרתי לצלותה ע"ג גחלים והיתה מרה מאוד והכשרתי' ע"כ במרדכי פא"ט סי' תרכ"א, וברא"ש ריש פא"ט והוא דעת ראבי"ה (ד"ב ד"ל הגה זו). ב)0ויש מחמירים כשאין שם מרה כו'. וכ"כ התוס' לאיסור היכא דנטלה המרה, יראה דה"ה אם משתכח תרתי מרירותא אסרו התוס' כיון דלאו אורחא בהכי כל יתר כנטול דמי. וכיון דהתוס' והרמב"ם ומהר"ם (א"ה הגה"מ פ"ו משחיטה ס"ק כ' ואשר"י) אוסרים יש לנהוג לאסור אם נטלה או משתכחי תרי. אמנם ראוי להתיר ע"י לחיכה אם נטלה דלא אשכחן מאן דפליג עליה. אמנם אמינא דלא לסמוך אלחיכה כ"א המומחה היודע להבחין מהרא"י ז"ל. ג) ד"ו שכ"ד גליון הגה אע"ג דאין מדמין בטריפות, מ"מ נקטינן סברת אחד לחבירו. ויש להתיר ב' מרות שבמקום חיבורן עד כאצבע אחת הן ואח"כ נתחלקו לשני כיסין אף בלא שפכי להדדי כדאמרי' בפא"ט שני מעיינות היוצאים במק"א סמוך זה לזה ולבסוף בכאצבע חזרו ונתערבו כשירה כ"ש אי ערבי בתחלה כו' מהרא"י ז"ל. ניטל האם כשירה בספר זקן כ' איזה האם כל שהולד מונח בו נימוק פסול נחתך כשר ניקב פסול נימוק הולד במעיה טרפה נעשית עצמות כשרה ניקב בית מי רגלים או שניטל הכיס היי' שלפוחית שמי רגלים מונחים בו בין בזכר בין בנקיבה טריפה ניטל בעוף המעיים וזה שהביצה מונחת בו ר"ת ור"י פוסקים לאיסור א"ז תי"א. ניטל הזפק טריפה ניקב כשירה, גבו של זפק נידון כושט וטריפה בנקב משהו, והיכא אמר רב ביבי בר אבא מקום שנמתח עמו פירש"י ז"ל מקום שהוא מתחיל לימשך היינו מן המיצר ולמעלה, ואבא מורי קיבל מראבי"ה שקיבל מר' יואל ז"ל שקיבל מריב"א ז"ל כשמושך ביד אחד הושט וביד השני המעי היוצא לצד הקורקבן כל שנמתח מן הזפק עמו לוושט וכן לדקין נדון כוושט וכמעי להטריף במשהו, והיי' מה שכנגדו למעלה, אבל מה שתולה למטה אינו נמתח עמו והוא כעין כיס שיש לו שני שנצי"ן שפותח וסוגר בהן שהעליון נמתח ולא התחתון ואפי' לפרש"י זצ"ל נראה דהמעי ההולך לקורקבן הוי מקום שנמתח ודינו כקורקבן בנקב משהו מא"ז ומרדכי פא"ט. העוף אין לו כלום לא המסס ולא בית הכוסות. אבל יש לו זפק וקורקבן כנגדו והזפק שניקב בגגו במשהו טריפה ואיזהו גגו של זפק זה שימתח בשווה עם הוושט כשמאריך העוף צווארו. אבל שאר זפק התלוי למטה אם ניקב כשר עכ"ל. כבד של תרנגולת שהוריקה הובאה לפני רבינו שמחה והורה אם אין ידועה שנפלה לאור מותר דאחזוקי איסור לא מחזקינן לומר שמא נפלה לאור. ואין לומר דלאו דוקא נפלה לאור אלא ה"ה לא נפלה דכל היכא דמצינן לומר דלישנא דמתני' דוקא. אמאי נימא לאו דוקא הוא הלכך לעולם לא הוי סי' טריפות אא"כ ידוע שנפלה לאור מרדכי פא"ט תרל"א.
<h2>דף נח:</h2>
אמר רבי יצחק אמר ר' יוחנן מרה שניקבה וכבד סותמתה כשירה. כתב רש"י (לא מצינו זה ברש"י שלנו רק בהגה"מ פ"ו משחיטה ס"ק כ', כתב בשם רש"י) א)היכא דלא משתכחא מרה כלל כשירה. והיכא דאישתכח שתי מרות כשירה, ואי לא אשתכח מרה כלל כשירה, משום דלאו אבר הוא (במ"ס אין זה) (רק שלא ניקב) אבל ניקבה שלא כנגד הכבד אז הבהמה טריפה, וכנגד הכבד כשרה כר' יצחק אמר ר' יוחנן ב)ויש מחמירין כשאין שם מרה אז לוחכין הכבד אחר הצלייה אם יש בה טעם מרה כשירה דאז נכנסה המרה בכבד. ואם לאו טריפה. ואין אנו נוהגין כן (אלא מתירין אף שלא טעמו טעם מר מחז"ב בשם כנה"ג) גם יש מחמירין כשיש שם שתי מרות אז נוקבין אחת מהן (ס"א אם זב הכל לחוץ) (אם שופכין זה לזה) אחת היא וכשירה ומדמינן להו לתרתי בועי דסמיכי אהדדי. ג)אמנם אין אנו נוהגין כן וכ"כ האלפס ששתי מרות מותר וגם כי לא נמצא מרה כלל כשירה וז"ל כי אשתכחי תרתי מרירותא אית מדרבנן מחמירין ואית מדרבנן מקילין ואנן לקולא עבדינן. וכן אי לא אשתכח מרה כלל כשירה דלאו אבר הוא. דמרה אינה מעלה ואינה מוריד. אך כשניקבה שלא כנגד הכבד טרפה עכ"ל. ופי' ראבי"ה אע"ג דניקבה המרה טרפה נחסרה כשירה. דאין אומרים בטריפות זו דומה לזו. [שערי דורא הלכ' טריפות סימן פ"ח]. א)0יש מיני עופות שאין להם מרה. כגון תורים ובני יונה ואין לאוסרן כיון שכל המין הוא כך. ומ"מ אין ללמוד מהם להכשיר מינים אחרים שאין להם מרה ואין ללמוד מין משאינו מינו י"ד סי' מ"ב. ואילים דאין להם מרה לא חשיב כניטל דכולהו הכי הם גליון ריש פא"ט. היכא דלא אשתכח מרה. פ"א בא מעשה לידי שנטלה המרה. ואמרתי לקרוע הכבד ש"ו ולטוות פי' ולצלותה כמ"ש בה"ג שאם יטעום בלשונו טעם מרה, הרי נבלעת בכבד וכשירה מפני שאחז"ל הכבד כועס המרה זורקת בו טיפה, וטעמוה ולא הרגישו במרירותה כלל. ושוב אמרתי לצלותה ע"ג גחלים והיתה מרה מאוד והכשרתי' ע"כ במרדכי פא"ט סי' תרכ"א, וברא"ש ריש פא"ט והוא דעת ראבי"ה (ד"ב ד"ל הגה זו). ב)0ויש מחמירים כשאין שם מרה כו'. וכ"כ התוס' לאיסור היכא דנטלה המרה, יראה דה"ה אם משתכח תרתי מרירותא אסרו התוס' כיון דלאו אורחא בהכי כל יתר כנטול דמי. וכיון דהתוס' והרמב"ם ומהר"ם (א"ה הגה"מ פ"ו משחיטה ס"ק כ' ואשר"י) אוסרים יש לנהוג לאסור אם נטלה או משתכחי תרי. אמנם ראוי להתיר ע"י לחיכה אם נטלה דלא אשכחן מאן דפליג עליה. אמנם אמינא דלא לסמוך אלחיכה כ"א המומחה היודע להבחין מהרא"י ז"ל. ג) ד"ו שכ"ד גליון הגה אע"ג דאין מדמין בטריפות, מ"מ נקטינן סברת אחד לחבירו. ויש להתיר ב' מרות שבמקום חיבורן עד כאצבע אחת הן ואח"כ נתחלקו לשני כיסין אף בלא שפכי להדדי כדאמרי' בפא"ט שני מעיינות היוצאים במק"א סמוך זה לזה ולבסוף בכאצבע חזרו ונתערבו כשירה כ"ש אי ערבי בתחלה כו' מהרא"י ז"ל. ניטל האם כשירה בספר זקן כ' איזה האם כל שהולד מונח בו נימוק פסול נחתך כשר ניקב פסול נימוק הולד במעיה טרפה נעשית עצמות כשרה ניקב בית מי רגלים או שניטל הכיס היי' שלפוחית שמי רגלים מונחים בו בין בזכר בין בנקיבה טריפה ניטל בעוף המעיים וזה שהביצה מונחת בו ר"ת ור"י פוסקים לאיסור א"ז תי"א. ניטל הזפק טריפה ניקב כשירה, גבו של זפק נידון כושט וטריפה בנקב משהו, והיכא אמר רב ביבי בר אבא מקום שנמתח עמו פירש"י ז"ל מקום שהוא מתחיל לימשך היינו מן המיצר ולמעלה, ואבא מורי קיבל מראבי"ה שקיבל מר' יואל ז"ל שקיבל מריב"א ז"ל כשמושך ביד אחד הושט וביד השני המעי היוצא לצד הקורקבן כל שנמתח מן הזפק עמו לוושט וכן לדקין נדון כוושט וכמעי להטריף במשהו, והיי' מה שכנגדו למעלה, אבל מה שתולה למטה אינו נמתח עמו והוא כעין כיס שיש לו שני שנצי"ן שפותח וסוגר בהן שהעליון נמתח ולא התחתון ואפי' לפרש"י זצ"ל נראה דהמעי ההולך לקורקבן הוי מקום שנמתח ודינו כקורקבן בנקב משהו מא"ז ומרדכי פא"ט. העוף אין לו כלום לא המסס ולא בית הכוסות. אבל יש לו זפק וקורקבן כנגדו והזפק שניקב בגגו במשהו טריפה ואיזהו גגו של זפק זה שימתח בשווה עם הוושט כשמאריך העוף צווארו. אבל שאר זפק התלוי למטה אם ניקב כשר עכ"ל. כבד של תרנגולת שהוריקה הובאה לפני רבינו שמחה והורה אם אין ידועה שנפלה לאור מותר דאחזוקי איסור לא מחזקינן לומר שמא נפלה לאור. ואין לומר דלאו דוקא נפלה לאור אלא ה"ה לא נפלה דכל היכא דמצינן לומר דלישנא דמתני' דוקא. אמאי נימא לאו דוקא הוא הלכך לעולם לא הוי סי' טריפות אא"כ ידוע שנפלה לאור מרדכי פא"ט תרל"א.
